פסק-דין בתיק ה"פ 12705-03-11

1.                  המבקשת עותרת בבקשתה למתן פסק-דין הצהרתי לפיו בטלות ההחלטות שהתקבלו באסיפה הכללית של המשיבה 1 ביום 21.12.10, ולמתן סעד הצהרתי אודות ביטול "כל פעולה ו/או החלטה מקפחת" שהתקבלה על ידי המשיבה 1 מאז מותו של בעלה המנוח "ואשר מטרתה הייתה לרוקן מתוכן את המשיבה 1 ו/או לקפח" את המבקשת. המשיבות דוחות את כל טענות המבקשת, טוענות כי ההחלטות באסיפה מיום 21.12.10 התקבלו בסמכות, וכי טענות המבקשת נגועות בתום לב, פוגעות במשיבה 1 ומונעות משיקולים אישיים וזרים.

2.                  התהליכים שהביאו לכינוס האסיפה הכללית ביום 21.12.10 ולהחלטות שהתקבלו במסגרתה נטועים בתהפוכות שעברו על המשיבה 1 מאז פטירתו של בעלה המנוח של המבקשת. לפיכך יסקרו להלן היחסים בין הצדדים, התמורות שחלו בשל מותו של בעלה המנוח של המבקשת, ההחלטות שהתקבלו וטענות הצדדים.

רקע כללי

3.                  המבקשת היא אלמנתו של מר שמואל דריימן ז"ל (להלן: "דריימן" או "המנוח"), שהסתלק לבית עולמו בחודש אוגוסט 2001. דריימן והמשיבה 2 (להלן: "המודיע") הקימו בית דפוס שנוהל על ידי דריימן עד למותו. לצורך הקמת בית הדפוס התאגדו דריימן והמודיע בדרך של חברה בע"מ, כשהם מקימים את המשיבה 1 (להלן: "החברה" או "דפוס הד"). למנוח הוקצו 40% ממניות החברה ולהמודיע - 60%. הסכם הייסוד של החברה נחתם על ידי השניים ביום 16.1.1977 (להלן: "הסכם הייסוד"), ותקנות ההתאגדות של החברה נחתמו על ידיהם ביום 19.3.1977 (להלן: "תקנות ההתאגדות" או "התקנות"). אין חולק שדריימן היה בעל הידע המקצועי בדפוס, וכי העסק התנהל ללא כל חיכוכים עד למותו. לאחר מות המנוח לא שב בית הדפוס לתפקד באופן מלא. דפוס הד טוען כי הסיבה לכך נעוצה באי הימצאותו של בעל כישורים מתאימים לנהל את הצד המקצועי, כמו גם ירידת קרנו של הדפוס ככלל על רקע עלייתן של טכנולוגיות חדשות.

4.                  אין מחלוקת כי כארבע שנים לפני פטירתו, ביום 22.5.1997, נטל דריימן הלוואה פרטית בסך 505,000$, ודפוס הד הסכים לרישום משכנתא עבור ההלוואה על נכס המקרקעין שבבעלות החברה, המצוי ברחוב יהודה המכבי 5 בירושלים (להלן: "נכס המקרקעין של החברה"). המנוח שילם את התשלומים השוטפים עבור ההלוואה עד למותו. ההלוואה נרשמה בספרי החברה כהלוואה פרטית של המנוח (כפי שעולה לדוגמא ממאזן החברה לשנת 1998). במועד פטירתו של המנוח עמדה יתרת ההלואה על מעט למעלה מ- 1,600,000 ש"ח. לאחר פטירתו לא שולמו תשלומים נוספים על חשבון ההלוואה (אף שאין חולק כי מעת הפטירה החוב עבר ליורשים). בשנת 2002 דרש הבנק המלווה מדפוס הד את פרעון מלוא החוב. המודיע, המחזיקה ב- 60% ממניות דפוס הד, הגיעה להסכם פריסת תשלומים עם הבנק ולתשלום סכום של כ- 1,990,000 ש"ח לבנק בגין החוב שהצטבר, ובמקביל העניקה לחברה הלוואת בעלים.

ביום 15.4.08 הגישה המודיע תביעה כנגד דפוס הד בטענה כי על דפוס הד לשלם למודיע את הסכומים שהתחייבה המודיע לשלם לבנק, וכן להשיב לה הלוואות בסכום בסכום נומינלי מצטבר של 848,000 ש"ח שהועברו מהמודיע לדפוס הד בשנים שלאחר פטירת המנוח, וסכום נוסף של כ- 200,000 ש"ח ששולם על ידי המודיע במסגרת הסדר חוב בגין הלוואה של אחד מילדיהם של בני הזוג דריימן. במסגרת תובענה זו ניתן פסק-דין בהעדר הגנה ביום 9.7.08, המחייב את החברה לשלם למודיע סכום כולל של כ- 3,100,000 ש"ח.

5.                  במקביל להתנהלות זו שולמו למבקשת, כאלמנתו של דריימן, סכומים שונים על ידי החברה, ובכלל זה תשלום חודשי בסך של 11,000 ש"ח (שהוקטן בשלב מסויים). לשיטת המשיבות סכומם של התשלומים ששולמו למבקשת מאז מות בעלה המנוח מסתכם ב- 1,636,794 ש"ח נכון לסוף שנת 2008. המבקשת טוענת כי סכומים אלה שולמו לה על חשבון פיצויי הפיטורין להם זכאי היה המנוח. המשיבות טוענות כי רק סכום של 450,000 ש"ח שולם על חשבון פיצויי הפיטורין ואילו יתרת הסכום שולמה על רקע הסכמה לפיה תתמוך החברה באלמנה בתמורה לשעבוד בית מגוריה ולמכירתו לאחר אריכות ימיה. לאחר שהאלמנה שבה בה מהסכמתה זו - הופסקו התשלומים.

6.                  בשל סכסוך בין המבקשת לבין שניים מבניה בנוגע לירושת המנוח הוגשה תובענה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. בפסק-הדין שניתן בתובענה זו (תמ"ש 820/08 דריימן נ' דריימן, מיום 12.8.09) קבע בית המשפט כי המבקשת זכאית למחצית ממניות המנוח מכח חזקת השיתוף (ומאחר והמנוח החזיק ב- 40% ממניות החברה הרי שלידי אלמנתו עברו 20% ממניות החברה מכח חזקה השיתוף). כן נקבע שהיא זכאית ל-75% מיתר מניות המנוח בשל חלקה בירושה (15% נוספים מכלל מניות החברה). מכאן שלמבקשת 35% ממניות החברה, 60% מהמניות מוחזקות על ידי המודיע, ו-5% מהמניות מוחזקות על ידי שניים מילדיה של המבקשת.

7.                  מאחר ובית הדפוס הפסיק למעשה לתפקד באופן מסחרי, ועמד כנגדו פסק-הדין המחייבו לשלם למודיע סכום העולה על 3 מיליון ש"ח, כונסה אסיפה כללית של החברה ביום 21.12.10 לצורך דיון במצב שנוצר, הן בנוגע לחובות החברה להמודיע והן בשל הסכומים ששולמו למבקשת מיום מותו של המנוח. באסיפה זו נכחו הרב אלעזר קנופף (להלן: "קנופף"), כנציג המודיע; עו"ד דורון לנגה, היועץ המשפטי של המודיע; עו"ד עמית רנן מטעם שני ילדיה של המבקשת המחזיקים ב-5% ממניות החברה; עו"ד עמרם מליץ, היועץ המשפטי של דפוס הד ועו"ד בני צדוק, שייצג את המבקשת.

באסיפה הועלו אפשרויות שונות בנוגע לפתרון סוגיית חובות החברה להמודיע. בעד ההצעה לפיה יימכר נכס המקרקעין של החברה כדי לכסות את חוב החברה למודיע הצביעו קנופף ועו"ד רנן, ואילו עו"ד צדוק התנגד לה. כן נדונה שאלת החוב של בני משפחת דריימן לחברה, ובעניין זה הוצעו שלוש הצעות לסדר היום. מבין הצעות אלה תמכו קנופף ועו"ד רנן בהצעה לפיה תנסה החברה להגיע להסכם עם המבקשת בגדרו תשועבד דירתה כנגד החוב, ואם הדבר לא יעלה יפה - תוגש כנגדה תביעה. עו"ד צדוק התנגד להצעה זו. החלטה נוספת שהתקבלה באותה אסיפה עסקה בתשלום שכר חודשי של 5,000 ש"ח לקנופף בתמורה לניהול החברה, רטרואקטיבית מיום 1.1.2004. קנופף הצביע בעד ההצעה, עו"ד רנן נמנע ועו"ד צדוק התנגד לה.

בעקבות ההחלטות שהתקבלו באסיפה נחתם ביום 12.1.2011 הסכם בין דפוס הד לבין המודיע למכירת נכס המקרקעין של החברה, ונקבע כי הנכס נמכר למודיע בתמורה לסכום של 2,705,000 ש"ח, שקוזז מחובה של החברה למודיע. כן נקבע בהסכם כי יתרת החוב הפסוק שנותר לאחר הקיזוז הוא בסכום של 460,094 ש"ח (סעיף 18.2 להסכם). ההסכם התבסס על הערכתו של שמאי המקרקעין מר וינדיש, ועל הערך שנקב עבור הנכס כמוחזק בדיירות מוגנת. כמו כן הוגשה ביום 21.2.2011 תביעה כנגד המבקשת ושניים מילדיה (ת.א. (מחוזי י-ם) 38105-02-11 דפוס הד נ' דריימן)בדרישה לתשלום סכום של 2,893,095 ש"ח לחברה.

8.                  ביום 7.3.2011, כארבעה חודשים ומחצה לאחר קבלת ההחלטות באסיפה הכללית, הוגשה התובענה שלפני. בתובענה המקורית התבקש בית המשפט להורות על בטלות ההסכם שנחתם בין דפוס הד למודיע בנוגע למכירת נכס המקרקעין של החברה (סעיף א' לרשימת הסעדים); על בטלות ההחלטות שהתקבלו ביום 21.12.2010 באסיפה הכללית בחברה (סעיפים ב'-ג' לרשימת הסעדים); על ביטול כל פעולה או החלטה מקפחת שהתקבלה בחברה מאז מותו של המנוח (סעיף ד' לרשימת הסעדים); ולחלופין - ליתן כל סעד הצהרתי שאותו ימצא בית המשפט לראוי ונכון (סעיף ה' לרשימת הסעדים). במקביל להגשת התובענה הוגשה בקשה למתן צו מניעה במעמד צד אחד שיורה למשיבות לא לבצע כל דיספוזיציה במקרקעין.

בתום דיון ממושך שהתקיים ביום 16.3.2011 בפני כבוד השופטת א' אפעל-גבאי בבקשה לביטול צו המניעה הזמני , הגיעו הצדדים לכלל הסכמה הכוללת בין היתר את מחיקת הסעד המבוקש בסעיף א' להמרצת הפתיחה, קרי: הסעד שעניינו בבטלות ההסכם בנוגע למכירת המקרקעין של דפוס הד למודיע. כן הוסכם כי בית המשפט יקבע סכום נוסף שהמודיע לא תגבה מדפוס הד, על רקע הטענה לפיה הנכס לא הוחזק בדיירות מוגנת על ידי המודיע ולא היה מקום להפחתה בערכו כתוצאה מטענה זו. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה. בהחלטה משלימה מיום 17.3.2011 נקבע כי הסכום הנוסף שלא ייגבה יהיה סכום של 600,000 ש"ח (כך שבסך הכל סכום התמורה עבור הנכס עמדה על 3,305,000 ש"ח). במהלך ההתנהלות בחודשים שלאחר מכן הגישה המבקשת בקשה ממנה ניתן היה להבין כי היא מבקשת להמיר את הסעד שהתבקש בסעיף א' להמרצת הפתיחה בסעד אחר הנוגע לעסקת המכירה. לעניין זה נקבע בהחלטתה של כבוד השופטת אפעל-גבאי מיום 22.8.2011 כי "הסכמת הצדדים לא כללה המרה של הסעד שהתבקש בסעיף א' להמרצת הפתיחה, שנמחק בהסכמה, בסעד אחר בנוגע לעסקת המכירה, כפי שנטען על ידי המבקשת".

9.                  מאחר והסעד שהתבקש בסעיף א' להמרצת הפתיחה אינו עומד עוד על הפרק, אין אלא לדון בטענות לפיהן ההחלטות שהתקבלו באסיפה הכללית מיום 21.12.2010 הן בטלות, ובבקשה הכללית עד מאוד שנתבקשה בסעיף ד' להמרצת הפתיחה, בגדרה התבקש בית המשפט להורות על ביטול כל פעולה או החלטה מקפחת שהתקבלה במסגרת החברה מאז מותו של המנוח ושמטרתה היתה לרוקן מתוכן את החברה או לקפח את המבקשת.

10.              טענות הצדדים בנוגע להחלטות שהתקבלו באסיפה הכללית יידונו להלן. עם זאת, אבהיר כבר עתה שאין מקום למתן הסעד שבסעיף ד' להמרצת הפתיחה. הסעד תואר בלשון כללית ביותר, כאשר אין הוא מתייחס להחלטה ספציפית שהתקבלה במהלך התנהלות החברה מאז מותו של המנוח ועד להגשת התובענה. כאמור, הבקשה כללה ביטול של כל החלטה שמטרתה לרוקן מתוכן את החברה או לקפח את המבקשת. מכאן שהיה על המבקשת להצביע על החלטה העונה לאחת משתיים אלה. בסיכומיה טענה המבקשת לראשונה לקיומן של שורה של החלטות, שספק רב אם הוכחו, ושלא הוכח לגביהן כי נועדו לרוקן את נכסי החברה או לקפח את המבקשת. למעשה, די במועד בו הועלו טענות אלה ובעובדה שאלה לא פורטו בכתבי הטענות או בכל שלב מוקדם יותר בהליך, כדי להביא לדחייתן.

בין היתר טענה המבקשת כי ההחלטה שלא להתגונן בתביעה שהגישה המודיע כנגד החברה אף היא החלטה בטלה. טענה זו אין לקבל מטעמים מספר. האחד, עניינו בעובדה שעל אף שהגשת התביעה הנ"ל הוזכרה במפורש ובמפורט בהמרצת הפתיחה, לא התבקש הסעד של בטלות החלטה זו במסגרת התובענה. השני, שההחלטה בעניין זה קשורה לכאורה בטבורה להחלטה בעניין מכירת הנכס, ונראה שהיא נבלעה בתוכה. השלישי, ועיקר, היא כי טענה זו עומדת בסתירה לכל יתר טענותיה של המבקשת. כפי שיובהר להלן, טוענת המבקשת כי כל ההחלטות שהתקבלו מאז נפטר בעלה המנוח התקבלו בחוסר סמכות. בין היתר טענה כי מינויו של קנופף למנכ"ל החברה אף הוא בטל. אם כך הם פני הדברים, והחברה לא יכלה לקבל כל החלטה לשיטת המבקשת, הרי שלא יכלה גם לקבל החלטה תקיפה כלשהי בנוגע לניהול התביעה שהוגשה כנגדה ולא ניתן לתקוף את קבלת או אי קבלת ההחלטות בסוגיה זו.

מכל מקום, די בעובדה שהסעד המבוקש בסעיף ד' להמרצת הפתיחה נוסח באופן כוללני ביותר, ובכך שעל אף מספר החלטות בהקשר זה במהלך ניהול התובענה לא טרחה המבקשת להבהיר כנגד אילו החלטות יצא קצפה, כדי למנוע את האפשרות למתן הסעד המבוקש בנוגע להחלטות עלומות כלשהן שהתקבלו במסגרת החברה מאז מותו של המנוח. לפיכך יתמקד הדיון להלן אך ורק בהחלטות שהתקבלו ביום 21.12.2010, ולמעשה בשתי החלטות בלבד אותן תוקפת המבקשת: ההחלטה להגיש נגדה תביעה אישית בגין חובות המנוח וחובותיה, וההחלטה הקובעת כי שולם לקנופף שכר רטרואקטיבית משנת 2004 עבור ניהול החברה.

דיון

11.              לצורך ההכרעה בטענות הצדדים יש לבחון את מערכת ההוראות ההסכמית החלה על פעילות החברה. כפי שהובהר לעיל, על מערכת היחסים שבין דריימן להמודיע במסגרת ההתאגדות כחברה חולשים הסכם הייסוד ותקנות ההתאגדות. הוראותיהם הרלוונטיות של מסמכים אלה ידונו להלן.